געגוע

בימי ראשית הקיץ הורי נוהגים לארח את ארוחות  הצהריים המשפחתיות בחצר האחורית. בין שני עצי האבוקדו המצלים הגדולים. פעם היה על העצים האלה בית-על-העץ והאבוקדים (כך מכנה אותם אמא) שימשו כלי נשק במלחמות עם ילדי השכנים. אבוקדו רך מתפצח על הראש ונמרח, אבוקדו קשה - פשוט כואב. פעם היו המון אבוקדים על העץ. כל כך הרבה שבשלב מסוים אמא המציאה מוס אבוקדו מתוק ומשונה לקינוח.

כבת של מורה, זכיתי בכל צהריים בארוחה מבושלת, להבדיל מחברי ילדי המפתח מחממי הארוחות במיקרו . קציצות עם אורז, ספגטי תלוי בסבלנות של אמא, עוף מוקפץ עם אננס, שניצלים עם פירה וסלט, תמיד סלט. כל צהריים ישבנו לשולחן האוכל לארוחה משותפת של מריבות עם אחותי, צריך לסיים בצלחת, איך היה בבית הספר? לא סידרת את החדר. ברקע הרדיו ניגן תמיד את התוכנית "רגעי קסם" ברשת ב'. למרות היותה בשלנית מצטיינת, הכי כיף היה כשלא היה לה זמן והיא היתה מביאה פלאפל מ"לב העיר" או בורגראנץ'.

שמתי לב שלאורך שנות ההתבגרות אנו עסוקים באיך לא להדמות להורינו. להיות מוצלחים יותר, משכילים יותר, משוחררים יותר, יזמיים יותר. פתאום בזמן האחרון אני מגלה שאולי זה קצת יותר מורכב ואולי עד עכשיו לא ידעתי להעריך את הזמן האיטי של הצהריים? זמן הקציצות והספגטי, הדקות החמקמקות של קרטיב לימון בתוך כוס (שלא יטפטף) על הנדנדה מתחת לאבוקדו. ועכשיו שיהיה שקט, לא להפריע ולא לטלפן בין שתים לארבע. אין כבר כמעט אבוקדים על העץ, לא יודעים למה, הייתי אוכלת אפילו מוס אבוקדו מתוק ומשונה היום. מה זה הגעגוע הזה? למה אני בעצם כל כך מתגעגעת? ולמה דווקא אוכל מזמין געגועים ומחושי לב שכאלה?

חפירה ראשונית שביצעתי בעניין גילתה שבעוד שהראיה היא החוש הדומיננטי להתמצאות, החוש החולש על 80% מהקליטה שלנו,  חוש הריח הנו החוש האחראי להעלאת זיכרונות ויצירת געגוע. חוקרי מח מצאו שהחיבור הראשון של ריח עם חוויה מסוימת משאיר רושם ייחודי ומתמיד במוח. עוד התגלה באותו המחקר  כי ההיזכרות בריח הראשון מלווה בדפוס ייחודי של פעילות מוחית המופיעה בהיפוקמפוס – חלקו של המוח הקשור לזיכרון ובאמיגדלה – החלק הקשור לרגשות, בו זמנית (1). מחקר מצא שזיכרונות שהתעוררו בעקבות ריח היו אמוציונאליים יותר, מוחשיים ומדויקים, אך לא בהכרח ורבאליים. חלק ניכר מהנבדקים העלו זיכרונות משמעותיים אך לא הצליחו להעניק שם ספציפי לריח (האם יש שם לריח של רגעי קסם של קציצות וספגטי?). עוד נמצא כי ריחות גורמים לנשים להעלות זיכרונות אמוציונאליים, מוחשיים, ועתיקים יותר  בהשוואה לגברים (2). לדעתי, במקרה זה המונח ארומה (החיבור בין ריח וטעם) מתאים יותר מאשר ריח. דרך האף, אנו מתחילים לטעום את האוכל עוד לפני שהוא נכנס בשערי הפה. מחקר בו השתתפו 93 קשישים בדק 3 סוגי טריגרים לזיכרונות ילדות: מילים תמונות וריחות. נמצא שהזיכרונות אוטוביוגרפיים שהועלו בעקבות הריח היו רבים יותר מאלו שהועלו בעקבות מילים או תמונות והיו קשורים לעשור הראשון לחייהם של הקשישים. גם במחקר זה נמצא שזיכרונות הקשורים בריח לעומת אלו הקשורים במילים או תמונות היו רגשיים יותר ועצמתיים יותר (3).  מחקר נוסף מצא שזיכרונות שהועלו באמצעות חוש הריח היו אמוציונאליים יותר וברורים יותר באופן מובהק מאשר זיכרונות שהועלו ע"י חוש הראיה. הזיכרונות הללו, שהועלו ע"י חוש הריח, תוארו ע"י הנבדקים כמחזירים אותם אל האירוע עצמו בעוצמה רבה (4). אולי בשל תכונותיו המיוחדות של האוכל (ויותר מכך של דרך בישולו) שילוב חושי של מראה, ריח וטעם הוא הופך חיש מהר להזמנה לגעגוע. החיבור בין אוכל לגעגוע נזכר פעמים רבות בספרות. עוגיות המדלן טבולות בתה של מרסל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד), מצליחות לברוא מחדש, ברגע המפגש שלהן עם הלשון, את כפר הילדות על בניניו ואנשיו.  הסופרים הסלאביים של המאה ה- 19 (גוגול, טולסטוי, צ'כוב, פושקין) השתמשו בתיאורים קולינאריים נרחבים כדרך לביטוי ביקורת חברתית, וכביטוי של זהות לאומית. הם השתמשו במאכלים ובישולם כדי לעורר תוגה למה שהיה ואיננו עוד. תיאור משתאות כפריים בפאתי אוקראינה שכללו  לחם, קבס, קאשה, פטריות מומלחות, עוגות פרג, דגים מלוחים, דייסות וקדרות תבשיל, אבטיחים, כיסוני פירות יער, וקומפוט של שזיפים בראו את דמותה של אמא רוסיה הישנה והטובה ועימתו אותה עם ארוחות אירופאיות דקדנטיות בפטרבורג שלוו בצדפות, גבינות ורוסטביף (5). את הגעגוע למולדת החקלאית, האהובה, שיחזרו הכותבים דרך שפע של מזונות, שייצגו שמחה, אחווה ורצון טוב.

היסטוריונים של הגעגוע מספרים שבמאות ה- 18 וה- 19 נוסטלגיה או געגוע הוגדרו כמחלה פיזית והפרעה פסיכיאטרית (6). הסימפטומים שנכללו בהפרעה כללו חרדה, עצב ואינסומניה. במחצית השנייה של המאה ה-20 נפרדה הנוסטלגיה מהגעגועים לבית והגדרתה התרחבה. היום רואים בה רבים רגש או מצב רוח חיובי מורכב הנוצר בעקבות רפלקסיה, אודות עצמים, אנשים, מאורעות, חוויות, או רעיונות הנתפסים כמחוברים לעבר. הגעגוע יכול להחוות כאינטנסיבי אולם לרוב הוא מתבטא במצב רוח חלוש יותר הצובע את חוויותיו של האדם. מצב זה יכול לכלול זיכרונות מהעבר או פנטזיות אודות זמן או מקום אשר לאדם לא היה קשר ישיר עימו. אותו זיכרון עבר אינו משקף בהכרח את המציאות של אותו עבר ולרוב מעוות באופן חיובי. התגובה הנוסטלגית מתרחשת כאשר אסוציאציה מסוימת מהעבר יוצרת מערכת קשרים חושית. מחקר מצא שאנשים מקשרים לחוויה הנוסטלגית תחושות כגון: חום, הנאה, הכרת תודה, חיבה ותמימות כמו גם משפחה, ילדות וחברים.גישות פסיכו דינאמיות ראו בתופעה זו רצון לחזור למצב התפתחותי קודם. אולי חוויות קולינריות רגשיות הן געגוע תמידי להזנה אימהית, מציאותית או מדומיינת? רצון לחזור למצב ינקותי מוזן? לא מפליא אם כך שבתעשיית המזון ובפרסום נעשה שימוש רב בנוסטלגיה וגעגוע לעידוד צריכה של מוצרים כאלה ואחרים (7). השימוש בגעגועים בתחום שיווק המזון מציף בימים אלו כל חלקת טלביזיה טובה וכל שטח פרסום, התרפקות שכזו על קוטג' או על שוקולד פרה משדרת לדעתי מניפולציה נוסטלגית דביקה כמו מסטיק בזוקה ללא עתיד. 

זהו אחד המוקשים המרכזיים של הגעגוע: הניסיון לשחזר את חוויות העבר מועד לרוב לכישלון. החוויה הנוסטלגית היא מתעתעת, מתוקה מרירה, שכן הזיכרון הנעים מעורבב בתחושת אובדנו של העבר ובהכרה שלא ניתן לחוותו מחדש. אולי נכון יותר להשתמש בגעגוע כהשראה לעתיד? לשאוב ממנו תשתיות להבנת עצמנו ומי שאנחנו היום. לברוא מחדש, דרך האוכל וניחוח בישולו, עולמות שאינם, אבל הפעם להתבונן בחיבה גם על מה שהכעיס ותסכל בתוך כמה רגעים של קסם.

מקורות:

1. Yeshurun, Y, Lapid, H, Dudai, Y & Sobel, N. (2009). The Privileged Brain Representation of First Olfactory Associations. Current Biology, Vol 19(21), 1869-1874.
2. Herz, R, S & Cupchik, G, C. (1992). An experimental characterization of odor-evoked memories in humans. Chemical Senses. Vol 17, p. 519-528.
3. Willander, J & Larsson, M. (2006). Smell your way back to childhood: Autobiographical odor memory. Journal of psychonomical Bulletin& Review. Vol. 13,(2), 240-244
4. Herz, R, S &. Schooler  J, W. (2002). A Naturalistic Study of Autobiographical Memories Evoked by Olfactory and Visual Cues: Testing the Proustian Hypothesis. University of Illinois Press
5. LeBlanc, R. (1999). Food, Orality and Nostalgia for childhood. Gastronomic Slavophilism in mid nineteenth- Century Russian Fiction. The Russian Review, Vol, 58 P. 244- 267  
6. Sedikides, C Wildschut, T, Arndt, J  & Routledge C. (2008).  Nostalgia Past, Present, and Future. Journal of the Association for Psychological Science.  17( 5) p. 304-307
7. Holak, S, L & Havlena, W, J. (1998). Feelings, Fantasies and Memories: An Examinatiuon of the emotional components of Nostalgia. Journal of Business Research. Vol. 42 p. 217- 226

ציר

רובנו זקוקים לודאויות מסוימות על מנת לנהל את חיינו, ציר כלשהו סביבו נוכל לבנות את היום-יום.  "השמש תזרח מחר בבוקר" של היתומה ההוליוודית אנני, ועבור רובנו עבודה, משפחה או בריאות. חוקרים טוענים שהאדם, ממש כמו התאים ממנו הוא מורכב, שואף להומיאוסטזיס, כלומר לסביבה יציבה, ובהעדרה הוא מרגיש אבוד. בשבועות האחרונים עלו אצלי שאלות לגבי יכולות ההתמודדות שלי עם עומסי החיים. הצורך לתמרן בין המשימות השונות והרצון להתמסר לכל אחת מהן באופן טוטאלי טילטלו את המערכת.  התחלתי לחפש דרכים לסייע למערכת לתמרן בין הדרישות ולאתר דרך להשבת הסביבה היציבה שאבדה וחזרה למסלול מאוזן יותר.

לבסוף, במקום ציר הוודאות המוכר שנשמט בחרתי לבשל ציר חדש.

הציר הוא תבשיל בסיסי המורכב מירקות שורש ועצמות (בציר בקר - עצמות בקר, בציר דגים - אדרות דגים, בציר עוף - עוף ובציר ירקות - המון ירקות) המתבשלים יחד זמן ממושך עד שמתקבל נוזל סמיך ויסודי שיהווה בסיס איתן לרטבים ומרקים בהמשך. לתוך הנוזל נשאבות כל האיכויות של המרכיבים.

רבים סבורים כי ציר הוא עניינן של מסעדות גורמה בלבד וכי הוא מסובך מדי עבור בישול ביתי. מתכונים רבים אף מציעים להחליפו באבקת מרק (וזה עלבון בפני עצמו). אולם המוצר המתועש והמעובד הזה אינו מזכיר בדבר את  טעמו המשובח של ציר אמיתי, או את תחושת הביטחון שהוא נוסך. לציר ביתי אמיתי שלל איכויות קולינאריות, בריאותיות, רגשיות וגם תכליתיות: ניתן להקפיאו במנות קטנות ולסמוך על החבר הנאמן הזה שיהיה שם בשבילנו, במקרר, בדיוק מתי שנזדקק לו.

לשם הכנת ציר אמיתי עלינו להתחיל בשלד. צולים את עצמות הציר בחום גבוה במיוחד, הצלייה משחימה אותן ואנו יודעים עכשיו בוודאות שהן מסוגלות לעמוד בפרץ. אל העצמות הצלויות אנו מוסיפים מגוון שורשים אשר התחשלו בלב האדמה, צברו שם מגוון רחב של מינרלים ויוכלו לייצב את התבשיל. הציר יקבל שורשים ארומטיים כגון סלרי, פטרוזיליה, בצל, כרישה, שום וגזר. בעודנו מוסיפים אותם לסיר ותוך בחישה מתמדת נזכר בדברים שחישלו אותנו; בתובנות ממשברים בעבר, בחברים שאספנו לאורך הדרך, במשפחה שיצרה אותנו ובמשפחה שיצרנו בעצמנו. נהרהר גם ביכולותינו המולדות (אינטלקטואליות, חברתיות, רגשיות) ונערבב גם אותן כדי שיותכו היטב לתוך התבשיל.

בהמשך נוסיף לציר יין אדום שיוסיף ניחוח ייחודי ויסייע לנו לגרד את תחתית הסיר מכל הטעמים שהצטברו בה. היין, ידוע בכך שהוא משמח לבב אנוש ופותח את חרצובות הלשון אולם גם לאחר שהתאדו אדי האלכוהול האחרונים הוא מותיר תחושת נינוחות ואולי אף לאות מסוימת אשר תשפיע על אופיו של הציר.  בשלב זה מומלץ להוסיף לציר גם מעט רסק עגבניות אשר יוסיף מתיקות וצבע עמוק. אט אט תתחיל רתיחה שתעלה מבטן הסיר, תרעיד ותטלטל את המרכיבים המצויים בו בקולות עזים של צלייה וניחוח חזק של חריכה.  הסיר יראה כאילו הוא עתיד לעלות על גדותיו ואינו יכול להכיל את הבעבוע. לרגע ידמה, אולי, כאילו כל הסיפור עומד בפני קריסה ושריפה באש הגבוהה. אל תיבהלו, זה השלב בו נרגיע את התבשיל בכמות נדיבה של מים. לאט, לאט, ללא בחישה, נוריד את האש, נביט בתבשיל ונראה שהוא נרגע מעט ומתחיל בתהליך של התחברות הטעמים. נסיים בהוספת זר תבלינים ("בוקה גרני" המכיל עשבי תבלין כמו תימין, מרווה, פטרוזיליה ועלי דפנה). אלו ייתנו ניחוח רענן ומנעד טעמים רחב יותר לתבשיל. רק עכשיו כאשר התבשיל כמעט מוכן, עבר בשלום את הטלטלה הקשה,  הוא יוכל לספוג אליו את הטעמים העדינים, האנינים של הזר הירוק אשר כהו ונעלמו בבעבוע העז.

עכשיו נותר לנו רק לחכות. ציפייה היא אמנם עניין לא פשוט לעיתים אך הציר זקוק לזמן, לפחות ארבע שעות, על מנת לעבד את כל המרכיבים, למצות את טעמיהם ולהפיק מהם את מירב היכולות. זמן - הרופא הטוב ביותר - מאפשר למבשלים להבין מול מה הם מתמודדים, לקחת נשימה עמוקה, לגייס את העזרה הדרושה, להתרגל למצב החדש ולבצע שינויים.    

שוקולד חלב עם אגוזים

עייפות, כן כן עייפות! ככה זה כשיוקצים בלילה עוד ועוד. עייפות כזו שמובילה ליעד אחד שאין בילתו- שוקולד. עדיף שוקולד חלב עם אגוזים שלמים אם שאלתם. איזו הצדקה יש לויתור העצמי הזה? מה יאמר על זה המשקל? תשלטי בעצמך! לוחשות הנשמות הטובות על אוזני.

אני מנסה להסביר שמדובר במשיכה תהומית, צורך פיזי ורגשי בילתי ניתן לעצירה.

עליה כזו ברמת הסוכר, תוך כדי בחישה לילית במטבח (תוכלו לקרוא על כך בפוסט אודות חטיף מעבר) גורמת לי לחשוב על הקשר בין אוכל לתפקודים גופניים אחרים וגם על המערכת המשולשת הכוללת את הגוף השכל (או מה שנותר ממנו) והנפש.

חיפרור קל בנושא גילה לי שמדובר בשאלה המעסיקה את האנושות מקדמת דנא. "הבעיה הפסיכו פיזית", כינה אותה ישעיהו ליבוביץ'. מסתבר שעד המאה ה- 17 שררה אחדות של הגוף והנפש, הראשון שביצע חלוקה ברורה בניהן היה הפילוסוף דקארט אשר חילק את העולם לשתי מהויות נפרדות ושונות, מהות חומרית ומהות מנטאלית. למהויות החומריות תכונות שונות: הן בעלות מיקום, מימדים, תכונות (כגון צורה וצבע). המהויות החומריות הן חיצוניות כל אחד יכול לראותן. לעומתן המהויות המנטאליות דוגמת המחשבות, התחושות, הרגשות, הזיכרונות והשאיפות  הן פנימיות, בגדר רשות היחיד של התודעה. "יכול להיות שאדע מה אתה חושב אבל אני לא צריך לדעת מה אני חושב, אני חושב, או אוכל לדעת שמשהו כואב לך אבל אני לא צריך לדעת שמשהו כואב לי, כואב לי".

השיח הפילוסופי הזה השפיע על התפיסות החברתיות והתרבותיות וכמובן גם על המקצועות העוסקים בתחום הטיפול. הגישה הדואליסטית המקדשת את עליונות הנפש או התודעה על הגוף היא הגישה הרווחת בשיח החברתי- תרבותי כיום. גישות טיפוליות וחוקרים רבים התייחסו לתהליכים והקשרים בין התודעה והגוף. לאיינג למשל מתאר את התהליך בו הגוף נדחה והנפש בעצם צופה בו מלמעלה. ואכן התודעה שלי (וגם אישי היקר) אומרים לי כל הזמן שהידידות שרקמתי עם השוקולד לאחרונה היא ויתור עצמי ושצריך להפסיק. 
ההפרדה ושלילת הגוף מתחילים כנראה בהנחה ש"אני" שוכן בתוך גופי ולא שאני הוא, הנחה שעומדת בסתירה לעובדה שלכולנו יש גוף וכל דבר שאנו עושים (לדבר, לחשוב, לשחק, לעבוד, לאכול או לישון וכו') אנו עושים עם הגוף, גופו של אדם גם מגדיר אותו ואת זהותו במישורים רבים. זהות אישית פירושה האופן בו אדם מגדיר, ממקם ומפריד את עצמו מאחרים. לכן, הדרך שבה אנו מתנהלים בתוך גופינו כל כך חשובה לעצמי שלנו ולזהותנו.  רוב האנשים בכלל לא מגדירים את  מערכת היחסים שלהם עם גופם  או אינם מודעים לה וחווים אותה רק בעת משבר גופני (ועייפות היא ללא ספק משבר גופני) או מחלה. בחיי היומיום אנשים מניחים כי הם שולטים בגופם בכל מיני דרכים, דיאטה למשל... וכך העלו את הסובבים אותי את האפשרות שכדאי לפנות לייעוץ בנושא ההתמכרות לשוקולד.

אתם עוד איתי?

אחד התחומים המייצגים באופן בולט את הדיאלוג הדואליסטי בין הגוף לנפש הוא נושא התזונה והאכילה. בהיותן יומיומיות הן מחברות היבטים תרבותיים, רגשיים, פיזיים, רפואיים, כלכליים וקוגניטיביים ומהוות נדבך משמעותי בסדר היום שלנו ושל משפחותינו ויש להן השפעה רבה על איכות החיים שלנו. אולי מפני שהעיסוק באוכל הוא יומיומי כל כך או מפני שהוא אקוטי כל כך להישרדות, תחום התזונה, חשוף ביותר ופגיע לשינויים של החברה והתרבות המודרנית. מייקל פולן עיתונאי ניו יורקי, שואל איך הגענו למצב שבו אנו שואלים אנשי מקצוע מה עלינו לאכול? איך הגענו למצב שאנחנו לא יודעים לבד? הוא מנסה להסביר את התופעה בכך שלאורך ההיסטוריה האנושית, כאשר היתה אחדות גופנפש,  לא היה צורך בייעוץ מקצועי בשאלה זו. הגוף הוא שקבע! אם בכל זאת עלו שאלות הקשורות בתזונה הייתה זו התרבות המקומית אשר קבעה מה נאכל? מתי? עם מי? כמה? ובאיזה סדר? בדורות האחרונים התרבות, בהשפעת הגישות הדואליסטיות המפרידות בין הגוף לנפש,  איבדה חלק ניכר מסמכותה לטובת המדע, גם בנוגע לתפריט. האכילה המודרנית והמדע שהתפתח סביבה בסיוע התקשורת, מדגישים כי מה שחשוב הוא לא האוכל אלא המרכיב התזונתי (nutrient). כלומר אני לא באמת אוכלת שוקולד כי אם פחמימות וגלוקוז  (yeh right). מרכיבים תזונתיים הם קונספט בלתי נתפס ובלתי מובן עבור רובינו ולכן אנו זקוקים לעזרה מקצועית על מנת להחליט מה לאכול.  גם תפקידם של החושים, אשר סיפקו בעבר אינדיקציה מספקת מה ראוי למאכל ובריא ומה לא התערער. המעבר לאכילת מזונות מעובדים ורבים בתמציות טעם וריח הביא לעולם מגוון מזונות "שקרניים" אשר אינם מאפשרים עוד אמון בחושים ובתשדורות שהם מספקים. שוקולד לייט? איכס! דרך חשיבה מצומצמת, "מדעית" ומפרקת שכזו אודות התזונה, מנסה להשכיח את העובדה שאנשים אוכלים ממגוון סיבות, לא רק לשם מילוי צורך ביולוגי של רעב ושובע אלא גם לצורך הנאה, הפגת מתח, תחושת קהילה, משפחה, רוחניות, קשר עם הטבע וביטוי של הזהות האישית.

כמה חוקרים חביבים דוגמת פולן, לופטון או צ'מברליין, מציעים להרחיב את ההתייחסות לסוגיות התזונה והאכילה. הם מציעים לראות בכניסתו של האוכל אל הגוף כהזדמנות לערבוב בין הגוף לעצמי, בין החלקים הפיזיים והתודעתיים. רואים באוכל גורם מתווך באמצעותו, דרך שערי הפה נפתח הגוף לקבלת העולם החיצוני פנימה. האוכל הבא מהחוץ הופך במקביל לחלק של הגוף ולחלק של האני.  

לופטון למשל טוענת כי הניסיון להפריד את המזון, הפיזי והקונקרטי, מהקונטקסט החברתי רגשי שלו מופרך מיסודו "לדוגמה: תזונאים טוענים שתינוקות מפגינים נטייה להעדפת חומרים מתוקים שנראה שהיא ראשונית ומוטבעת גנטית. אולם, מראשית קיומו של התינוק חוויית האכילה ויניקת חלב האם המתוק מעורבת גם בחום גופני, מגע של עור בעור, חשיפה לריחה של האם, ולקולות שהיא משמיעה. מתיקותו של החלב משמעותה טוב, ועונג לא רק בשל טעמו כי אם בשל כל התחושות הנקשרות אליו" ( ציטוט מדויק מע"מ 7).  עוד טוענת לופטון כי באמצעות הדיון בסוגיות אכילה בשילוב עם חוויות חושיות גופניות אנשים מבינים את עצמם, את גופם ואת מערכות היחסים שלהם עם סביבתם. כלומר מערכת היחסים האינטימית שלי עם השוקולד כנראה מייצגת אוסף צרכים,  רגשיים וגופניים המקבלים ביטוי קונקרטי של טבלת שוקולד!

בטיפול בבישול אנו מעלים את סוגיות האכילה הללו למודעות ומתייחסים לאכילה בהקשר הרחב ביותר שלה כצומת של צרכים ביולוגיים כאלה ואחרים, של סיפוק תחושת ביטחון, תשתית היכולת ליצירת קשר וחלק מהזהות שלנו ומתפיסת העולם שלנו. ממשק זה של צרכים גופניים ורגשיים הופך את המזון לצומת בלתי-דואליסטי מובהק, בו בעת למהות קונקרטית וסימבולית, גוף ונפש.

מי שרוצה לקרוא עוד בנושאים האלה מומלץ לקרוא את 

1. ליבוביץ, י, כהנמן, ד. יובל, י (2005). נפש ומח יסודות הבעיה הפסיכופיזית. מכון ון ליר הקיבוץ המאוחד. ירושלים.

2. Kendler, k. (2001). A Psychiatric Dialogue on the Mind-Body Problem. 
American Journal of Psychiatry (158). 989-1000.

3. Corrigall, J, Payne, H & Wilkinson, H. (2006). About A Body: Working With The Embodied Mind In Psychotherapy. Routledge  London; New York

4. Nettelton, S, Watson, J ED (1998). The Body In Everyday Life. Routledge London; 
New York

5. Charmaz, K. (1995). The Body, Identity, and Self: Adapting To Impairment , 
Sociological Quarterly, 36:4 p.657

6. Orbach, S. (2009). Bodies. New York, NY: Picador

7. Chamberlain, K. (2004). Food and health: Expanding the agenda for health psychology. 
Journal of Health Psychology, 9(4), 467–481.

8.   Pollan, M. (2008). In Defense of Food. An Eater's Manifesto. The Penguin Press. USA. Inc. 

9.  Smith, J.L. (2002). The Psychology of Food and Eating. A Fresh Approach to Theory and Method. Palgrave NY

10.  Merleau-Ponty, M. (1962). Phenomenology of Perception, New York, NY: 

The Humanities Press.

11.   Lupton, D. (1996). Food the body and the self. London, UK: Sage

12. Lyons, A. & Chamberlain, K. (2006). Health psychology: A critical introduction. 
New York, NY: Cambridge University Press.

תמיד יש עוד אחד | הגיגים על הקרעפלך של החג

אבא אומר: "תמיד יש עוד אחד!" תוך כדי ערבוב בסיר המהביל. הוא מוזג לצלחות הלבנות את הנוזל הזך והריחני ובתוכו צפים שלושה קרעפל'ך. משפחה שלמה לבושה במיטב המחלצות מצפה להם בעיניים כלות. כיסוני הבשר הקטנטנים, שכבר בשמם מקופל כינוי חיבה יידישאי, לא מוערכים מספיק ונדחקו לקרן זווית קולינארי במטבח הישראלי. סבתא היתה מכינה אותם בעצמה, בשר קצוץ  עם חלקי כבד צלוי ובצל מטוגן מתקתק. בידיים מיומנות היא הייתה ממלאת בדיוק את כמות הבשר הנכונה, כזו שתתן לכיסון הקטן את מלוא הנפח רגע לפני שהוא מתפוצץ, שומרת על גבולות הבצק הדקיקים, שלא יקרע.  כהרף עין, כבר נסגר הכיסון והנה הוא ניצב בשורה אחידה עם אחיו, מבולבל קצת מהפיטום האימהי ההחלטי ומבלורית הקמח שנזרתה עליו, שלא ידבק. מאז שאין לנו יותר סבתות מגיעים הקרפלך שלנו ממעדנייה משובחת. אמא מתלוצצת "קניתי אותם בעצמי" אך מתמחה במרק העוטף אותם. מרק עוף זך אמיתי, שהצרפתים היו מכנים קונסומה, הוא מיומנות שאין לזלזל בה. מרק שכזה הוא תמצית נקייה של טעמו של העוף ושלל ירקות שורש שהגירו את לשדם ואת כל טעמיהם אל הנוזל ונותרו מותשים ומרוקנים. המרק נותן בסיס לקרעפלך, מדגיש בצניעות את טעמיהם, עוטף אותם ושומר על חומם.

תאמרו בודאי, מה ההתרגשות מהכיסון האפרפר שנראה רוטט משהו, מפוחד?  הרי כיסונים יש בכל העולם בין הסמבוסק, הוורניקס והחינקאלי או הדים סאם, "משאלות הלב" הסיניות, הוא אינו כה מרשים ואף נראה  מבויש וחיוור. ממש כשם שנהוג להשמיץ את התנהגותה המגוננת של "האמא הפולנייה" נהוג להתייחס בזלזול מסוים למטבח הפולני. על המטבח הזה, שהקרפלך הם ללא ספק מיצירותיו המובחרות, אמרו כבר הכול: חסר טעם ודל אישיות. קל לצחוק עליו ויש המתבלבלים לחשוב שהעדרם של תבלינים עוקצניים מעיד על חוסר הומור. הסבורים כך כנראה לא טעמו קרעפל'ה אמיתי של סבתא מימיהם ואינם מסוגלים להעריך את מורכבותו החיננית. קרעפל'ה ייחודי שנתמלא מכל הלב, שלוחש לך לגמור הכל מהצלחת, למה אתה לא אוכל?  "אתה רוצה לשבור לי את הלב?" כיסון שניחוחות גלותיים של משפחות שנעלמו אופפים אותו, שבצקו השמנמן מזכיר את הסוודר שפשוט חייבים ללבוש. נכון, הוא אמנם פשוט וטעמיו אינם עשירי תבלינים ככיסונים אחרים אבל הוא מתמסר לחך, מתאים את עצמו לסביבה. ביס אחד וכל הגבולות נפרצים, לבו החמים נמס והוא כולו שלך.

קרעפל'ך נאכלים, על פי רוב, בחגים - תקופה של שמחה משפחתית ועשייה בישולית נמרצת, ובה בשעה ימים מתישים, מחניקים, בודדים ומעוררי קונפליקטים. האינטנסיביות המשפחתית המאפיינת את ארוחות החג והתפקידים שכל אחד לוקח על עצמו (או שמוטלים עליו) יכולים להיות נעימים ואהובים אך גם להעיר שדים מרבצם. מי מזמין ומי יוזמן? מי ישב בראש השולחן? מי הכין וטרח? מי לא יפסיק לדבר על כך? מי מארח בנפש חפצה? את מי מינו להכין סלט גם אם לא כל כך רצה? מי חסר לנו בשולחן החג? מי מעדיף פטה כבד במקום דג? של מי הכי טעים? ממי לא כל כך נעים?

מאכלי חגים מגוללים את המסכת המשפחתית בשלמותה. כל משפחה ומאכליה בלעדיהם לא יהיה החג מושלם. החרוסת של בת הדודה, הגפילטע של אבא, או החריימי של החמות. ולכל מאכל סיפור. אצלנו למשל, כבר שנים שסבתא ז"ל משקיפה מתמונה שאבא הציב על המיקרוגל ומפקחת עליו בעודו מגלגל את הגפילטע החגיגי בקפדנות יתרה, בדיוק כפי שלימדה אותו לפני שמתה. ואבא נותר עם המשפט הזה, "תמיד יש עוד אחד" המגלם בחובו הכול. משאלת החג האולטימטיבית שתמיד תהיה עוד דרך, יימצא עוד פתרון, עוד נקודת מבט. העיקר להמשיך ולחפש. בין הגזרים, אולי מתחת לצרור  הפטרוזיליה ודאי מתחבא עוד אחד. "תמיד יש עוד קרעפל'ה אחרון במרק; כל מה שצריך זה להאמין שהוא שם". 

שנה טובה!

חטיף מעבר

בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי בשעות הערב במטבח. ערב ערב אני עושה ניסויים, ורוקחת מגוון מאפים וחטיפים לקטנה. כל סשן בישולי שכזה מניב כמות מרשימה של חטיפים שעוברים אחר כבוד אל המקפיא המפוצץ. ובכל זאת, למרות שאנחנו כבר מצויידים היטב לחודשים הקרובים אני שבה כל ערב אל המטבח קוצצת ומאדה, מועכת ומתבלת "חטיפים" חדשים. למה? מי צריך את זה?

בישול הוא עיסוק שרובינו מבצעים ברמה יומיומית ואנחנו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בפעולה מונוטונית או טכנית. בטיפול בבישול אנו מתייחסים לניואנסים הקטנים בבישול, מה מתבשל? מאילו חומרים? אילו תנועות מבצע הטבח? על מה הוא חושב בזמן הבישול? איך הוא בוחר את המנות ואיך מביט במתכון? למי הוא מבשל? ולבסוף אנו חושבים גם על אכילת המנה שהוכנה.

לפני שבועיים, במקרה או שלא, החלה הקטנה ללכת אל המטפלת החדשה שלה. תהליך החפיפה והפרידה ליום שלם הוא תהליך לא פשוט לכל הגורמים המעורבים, במיוחד בהתחשב בעובדה שהקטנה היא אישיות דעתנית למדי. החוזה המקורי עם המטפלת כולל כמובן גם את בישול הארוחות לקטנה אבל בנתים טרם ניתנה לה ההזדמנות להפגין את יכולותיה הבישוליות מפני שאני מביאה את הקטנה עם צידה לדרך של מגוון מאפים לכל היום. "תגידי, משעמם לך? אין לך מה לעשות בזמן הפנוי?" שואלים אותי כולם והאמת שגם לי לקח כמה ימים להבין מה עובר עלי.

לבסוף זה נחת עלי: אני מכינה אובייקט מעבר! אובייקט מעבר או בשמו המוכר יותר, חפץ מעבר, הוא מושג מתיאוריית יחסי אובייקט אשר נטבע ע"י דונלד ויניקוט. חפץ המעבר הוא בעצם חפץ ממשי אשר מסמל עבור התינוק את הקשר עם האם גם בהעדרה. כדי לפצות על התסכול והחרדה המלווים את תהליך הפרידה של התינוק מאימו מאמץ התינוק חפץ כלשהו (לרוב כרית דובי או חיתול) שמסמל את הנוכחות המרגיעה של האם, עליו הוא משליך את רגשותיו כלפיה.

אבל מה לגבי תיסכולה של האם? החרדה המלווה את השארת בבת עינה אצל אדם אחר ובטיפולו? חוויית הפרידה הזו מזמינה אצל אמהות רבות רגשות מעורבים. מצד אחד הן שמחות על היכולת לחזור לעיסוקיהן, להתפתחות האישית שלהן, לזמן פנוי ומצד שני מקננת בן דאגה תמידית לשלום הפעוט, תסכול על אבדן הזמן המשותף ולעיתים גם קמצוץ רגש אשם.  אולי גם אמהות צריכות אובייקט מעבר כלשהו? איזה חוט מקשר שיהיה ממשי וסימלי כאחד שיוכל לקשור עבורן חוט ישירות אל התינוק. משהו שהקטן/נה יוכלו לרחרח ולזהות מיד את טביעת ידה של אמא, לבלוע את הליטוף שלה ולחוש מבפנים את תחושת המלאות המנחמת של קיומה. ואם זה חשוב לאמא יותר מאשר לתינוק נו אז מה?

מתכון דוגמה לחטיף מעבר (יוצא בערך 15 חטיפים קטנים)

חומרים

1/2 כוס פולנטה (קמח תירס – לא קורנפלור)

1 כוס מים

1 תפוח קלוף וחתוך לרבעים (ללא הליבה)

2 תמרים מגולענים

1 כפית סילאן (לא חובה)

1 כפית ממרח שקדיה

1 ביצה

אופן ההכנה

1.                  מחממים תנור לחום של 180 מעלות

2.                  בסיר בינוני מחממים את המים ומבשלים את התפוח עד ריכוך

3.                  כאשר התפוח מתרכך "דגים" אותו מהמים ומוסיפים למים שנותרו (בערך חצי כוס ואם לא אז מוסיפים קצת) את הפולנטה. מבשלים דקותיים עד להפיכה לדייסה ומורידים מהאש.

4.                  בבלנדר ידני מרסקים את התפוח עם התמרים והשקדיה ומוסיפים אותם לפולנטה.

5.                  מוסיפים את הביצה ומערבבים היטב

6.                  פורסים נייר אפיה משומן קלות על תבנית ושוטחים כ 2 כפות לכל חטיף בצורה שאוהבים (אצבעות או עיגולים).

7.                  אופים כ-15 דקות עד התייצבות (לא לייבש)

לא לשכוח לחשוב ולהרגיש תוך כדי ההכנה את כל הרגשות שמלווים אתכן/ם לגבי הילד במהלך היום. ערבבו את הדאגה, רסקו בבלנדר את החרדות, לטפו בעינכם כל חטיף.

בהצלחה לכולנו!

בישולית

לאחרונה התברר לי שאנו דוברים שפה נוספת. זו שפה לא ממש מילולית אך כל בני המשפחה מבינים ואף מתקשרים בה בצורה שוטפת. לא ברור אם כשננסה לתקשר עם אחרים בשפה הזו יבינו אותנו אבל אולי שווה לנסות.

אין לשפה הזו ממש שם ולכן תקרא פה, "בישולית". כנראה שתמיד השתמשנו בה בלי לשים לב  ועכשיו כאשר עלתה באופן רשמי על השולחן לפתע אנו מודעים לחינניותה וחיוניותה.

נראה שזה התחיל ממש בילדות כאשר החלו לפול לאחי הגדול שיני החלב והוצמד לו כינוי החיבה "עכבר בלי שיניים". מתחת לכרית, במקום השן שנפלה מצא את מושא תאוותו בימים ההם, אריזה מלאה של גבינה צהובה עמק, "פרוסה דק!" .

לאורך שנות בית הספר  כאשר כלו כל הקיצין ואמא פשוט לא הספיקה לעמוד במרוץ המכשולים הנשי של ילדים ועבודה, היתה צונחת מנת פלאפל אכולת רגשות אשם מ"לב העיר" על שולחן ארוחת הצהריים, מאותתת לכולנו עייפות. אנחנו דווקא שמחנו.

כשעזבנו את הבית, בשנות הלימודים והם עדיין לא היו ממש מורגלים בפרידה הזו, היא ואבא היו אורזים לנו בשבת שניצלים וקציצות, עוגת יוגורט תפוחים ואבוקדו מהעץ. כאילו  רצו להגיד לנו "קחו גם משהו מאיתנו איתכם" "גם אנחנו רוצים להיות חלק".

בארוחות המשפחתיות בשבת אמא ממשיכה להבהיר שהיא יודעת מה קורה איתנו. בימים בהם היא חושבת שאני עובדת קשה מידי תגיש בארוחה את המרק החביב עלי - מרק פטריות ביין לבן. מרק לבנבן בעל מרקם רגוע וטעם עדין.

כאשר היא מחפשת לחרחר מריבה עם אחותי הצעירה תוסיף עוד משהו לגספצ'ו שהיא כל כך אוהבת ותעורר עליה, אולי במתכוון, את חמתה הקוצפת. אנחנו ננסה להתחבא מתחת לשולחן בזמן שהן יוצאות לקרב סכינים.

כשאחי הגדול בא לביקור, תמיד קצר מידי, מארצות הנכר, הכיריים מלאים בקציצות האלוהיות שלה או בספגטי בולונז האלמותי. והיא מנסה למלא אותו (את האח) בכל הגעגועים שלה.

התקשורת בבישולית אינה חד כיוונית, ונראה שהיא עוברת בתורשה. כולנו דוברים את השפה הזו, אחי מבשל לילדתו הקטנה מידי יום מיני תבשילים שהיא אוהבת  כדי שלא יאכילו אותה שטויות בגן וגם כדי שתחוש שהוא איתה שם, גם ביתי יוצאת מהבית בליווי קציצה של אמא או חטיף אישי לגינה. כשאני רוצה לשמח את אבא פשוט אביא איתי דג. בכל צורה או וריאציה הוא תמיד יהיה כל כך מאושר מזה וזה שווה ולו רק בשביל לחזות ביכולתו המופלאה ליהנות מהשמחות הקטנות של החיים. 

ואולי קצת כמו בחו"ל כשאפשר לרכל על העוברים ושבים בשפה שאינה מובנת להם, כך ניתן לשדר מסרים משפחתיים מוסווים מתוך הסירים?

זה אולי נשמע טריוויאלי אבל זה הלא קסמן של משפחות לא? ניואנסים קטנים שבונים לאורך שנים את הקשרים בינינו. לא אנחנו המצאנו את השפה! היא אוניברסאלית וקיימת אצל משפחות רבות בלי לשים לב. תקשורת משפחתית מורכבת מרבדים בלתי מילוליים. אולי דווקא בזמנים של ריב, חוסר הסכמה או  קושי כשנראה שלא נשארו יותר מילים שניתן להטיח אחד בשני  אפשר לשלוף את השפה האחרת. לפתוח ערוץ הדברות חדש לנסות לבשל ביחד את המצב שנוצר.

הכרזת עצמאות

נכון, הקטנה רק בת 7 חודשים וחצי אבל כבר מתגלה בה רצון להתנסות בתחושת העצמאות. הרצון הזה מעורר אצלינו בבית דיון פדגוגי נמרץ. האם לפרוס בפניה את הארוחה על מגש כיסא האוכל, לאפשר לה להתפלש באבוקדו המעוך? לדחוף מעט חביתה מקושקשת לתוך האוזן? או לשפשף את הפירה היטב  על העיניים? האם ילדים שוויצריים בלונדינים ומנומסים (המכונים אנסה Anessa) אוכלים כך?

הנקי והמסודר בנינו טוען שעד שלא תלמד לאחוז את הכפית כמו שצריך יש להאכיל אותה. הוא אינו רואה בעין יפה את המזון המתעופף לכל עבר ואת ה"ציפוי" שבו טבולה הילדה בסיום הארוחה. אני לעומת זאת נהנית מכל ההתמרחות הזו עד מאוד. מוחאת כפיים בכל פעם שהיא מצליחה לתפוס חתיכה ולהכניס אותה לפה בכוחות עצמה, מסייעת לה למעוך את המרכיבים כדי שתוכל להסיע אותם עם כל הזרוע על המגש ולהרגיש את המרקם, נותנת בידה פירה כדי שתמעך אותו בין האצבעות ותראה איך הוא זולג בניהן ולא באמת מפריע לי שגם האף והשיער אוכלים קצת. מה לעשות שכדי להריח את האוכל צריך לקרב אותו לאף?  זוהי תחילתה של ידידות מופלאה עם המזון ועם החושים.

ובכל זאת, עלי להסכים עם המסודר שלא בכל הזדמנות  אפשר לפצוח בחגיגה הזו ולא תמיד יש זמן וסבלנות לניקיונות שהיא מחייבת אחר כך. לשם כך הומצאו החטיפים שהם וריאציה יציבה יותר של האוכל. אותם יכולה הקטנה להחזיק ולאכול בהתפלשות חלקית למדי. אפשר להכין ולהקפיא כמובן והם עוברים יפה גם אחר הצהריים בגינה.

עד כה ניסינו מספר וריאציות (מצורפות פה שתים מהן), הרשו לעצמכם לאלתר עוד מרכיבים וגיוונים.

חטיף דלעת

חומרים

חומרים ל- 20 אצבעות חטיף דלעת:

1 דלורית אפויה בנייר כסף עד ריכוך

1 תפוח אדמה גדול מבושל

1/2 כפית אבקת אפיה

1/2 כוס פירורי לחם

2 ביצים

אופן ההכנה

1.                  מוציאים עם כף את בשר הדלורית האפויה ושמים קערה

2.                  מועכים את תפוח האדמה לפירה ומוסיפים לדלורית

3.                  מקציפים את הביצים לקצף אוורירי עם 1/2 כפית מלח

4.                  מאחדים בעדינות את שתי התערובות (תפוח אדמה ודלורית עם הביצים)

5.                  מוסיפים את פירורי הלחם ואבקת האפיה ומערבבים בעדינות

6.                  משמנים תבנית עם ניר אפיה במעט שמן זית ומחממים את התנור ל- 180 מעלות

7.                  עם כף שוטחים אצבעות מהתערובת (אפשר גם עם שקית זילוף) עם רווחים בניהן

8.                  אופים כ- 15 דקות עד השחמה והתייצבות אך לא יותר (לא לייבש)

חטיף ברוקולי

חומרים

חומרים ל- 20 אצבעות חטיף ברוקולי:

7 פרחי ברוקולי גדולים חלוטים במים רותחים ומצוננים

1 תפוח אדמה גדול מבושל מעוך עם מעט חמאה

1/2 כפית אבקת אפיה

1/2 כוס פירורי לחם

2 ביצים

אופן ההכנה

1.                  טוחנים את הברוקולי בבלנדר למחית (לא חייבת להיות מאוד חלקה)

2.                  מוסיפים את הפירה מתפוח האדמה וטוחנים יחד

3.                  מקציפים את הביצים לקצף אוורירי עם 1/2 כפית מלח

4.                  מאחדים בעדינות את שתי התערובות (תפוח אדמה וברוקולי עם הביצים)

5.                  מוסיפים את פירורי הלחם ואבקת האפיה ומערבבים בעדינות

6.                  משמנים תבנית עם ניר אפיה במעט שמן זית ומחממים את התנור ל- 180 מעלות

7.                  עם כף שוטחים אצבעות מהתערובת (אפשר גם עם שקית זילוף) עם רווחים בניהן

8.                  אופים כ- 15 דקות עד השחמה והתייצבות אך לא יותר (לא לייבש)

"אבוקדו וקציצה, אני כל כך מרוצה"

"ביום שנולדת חיממו פועלי האושר

את כפות הידיים מול האש שהוצתה

בגפרור חייך

לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך

כמו היתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף

בשיני הים"

(שיר לילדה שכבר נולדה, רוני סומק)

עוד לפני שנולדה לנו ילדה, ועכשיו ביתר שאת, יוצא לי לחשוב על הנושא של ארוחה משפחתית ועל המקום של מזון בחייו של אדם. איך נוצר המקום הזה? איזו מערכת יחסים מתפתחת לו עם האוכל ועם המאכיל? מהם הגורמים שמשפעים על מערכת היחסים הזו? אני פוגשת את מערכת היחסים הזו עם מטופלי הצעירים והבוגרים.

בתחילת הדרך זה די פשוט (לפחות קוגניטיבית)- כל שעתיים שלוש מתענגת היונקת הקטנה על מטעמי חלב אם וזהו פחות או יותר. דווקא מאוחר יותר, סביב המעבר לאכילה מגוונת יותר פתאום נכנסים כל הערכים, השאיפות, קשיי ההתארגנות וסדרי העדיפויות לתמונה. 

לפני שבועיים בערך פרסמתי פוסט בנושא חשיבותה של ארוחה משפחתית, ובהמשך לפוסט הזה אני מצרפת כאן שני מתכונים ראשונים לקציצות לפעוטות. אלו קציצות שמתאימות לתינוקות החל מגיל 6-7 חודשים. הן רכות במיוחד וממש נמסות בפה. אני ניסיתי אותן בהצלחה.

הצצה ראשונה על המתכונים עלולה אולי להלחיץ שכן מדובר על קציצות מושקעות למדי (זמן ההכנה אורך כשעה, כולל שטיפת כלים). אני ממליצה להכין כמות כפולה ולהקפיא בזוגות או שלשות (תלוי כמה רעבתן תינוקכם) ואז שעת ההכנה משתלמת לאורך זמן.

כפי שכתבתי בפוסט אודות ארוחה משפחתית, אני רואה חשיבות רבה באוכל שהוכן בהשקעה רבה על ידי ההורים. אוכל כזה משדר מסר של פינוי זמן, של טיפול מיטבי, של שימת הילד בראש סדר העדיפויות (אפילו אם מי שיאכיל אותו תהיה סבתא או מטפלת), של מחשבה אודותיו ואכפתיות לצרכיו. את מערכת היחסים עם האוכל והארוחה בונים כבר מהחודשים הראשונים וגם אם נראה שמדובר במסרים מורכבים עבור תינוק קטן, חושיו המפותחים קולטים היטב את המסר.

אני ממליצה למי שינסה את המתכונים לחשוב על ילדו או ילדתו בזמן גלגול הקציצות לקראת כניסתן אל המחבת. לגלגל בראש את כל הדברים שכבר למד לעשות, את האימונים שלו/ה לקראת עוד התפתחות, את התכונות שכבר מזהים אצלו, את כל הרוך שהייתם רוצים שיכנס לו/ה ישירות לתוך הבטן, גלגלו היטב את כל הפינות שהייתם רוצים לעגל בשבילו :) מחשבות כאלו יתבלו את הקציצות שלכם בתבלין יקר ערך במיוחד, וחוץ מזה יהיה לכם כיף להכין.

בהצלחה!

קציצות עוף עם בטטה ואורז

(שני המתכונים מומלצים בלווית פרוסת אבוקדו ) 

חומרים

חומרים ל- 25 קציציות:

200 גר' חזה עוף  (ממליצה על עוף אורגני ונטול תרופות)

1 בטטה בינונית מבושלת

1 קישוא קטן  מבושל

1 שן שום מבושלת

1/2 כוס אורז לבן מבושל

לרוטב

1 קישוא

1/4 בצל

1 עגבניה מרוסקת

1 גזר

2 כפות רסק עגבניות

1/2 כוס מים

טיפונת מלח וטימין טרי

אופן ההכנה

1.     לבשל יחד את כל חומרי הרוטב עד ריכוך ולרסק בבלנדר יד עד לקבלת מרק די חלק

2.     להכנת הקציצות: במעבד מזון טוחנים יחד את חזה העוף, עם שאר חומרי הקציצות עד שהמחית יחסית חלקה.

3.     יוצרים קציצות קטנות ופחוסות

4.     סוגרים את הקציצות משני הצדדים במחבת קרמי עם מעט מאוד שמן זית

5.     שופכים עליהן בזהירות את הרוטב ומבשלים יחד על אש קטנה כעשרים דקות

קציצות עוף עם תירס ודלעת

חומרים

חומרים ל- 20 קציציות:

200 גר' חזה עוף (אני ממליצה על עוף אורגני ללא תרופות למרות מחירו הגבוה) 

1 דלורית אפויה בנייר כסף עד ריכוך או חתיכה של דלעת אפויה גם היא

1/2 קישוא

1/2 כוס גרגירי תירס מבושל

1 בצל פרוס

2 כפות פירורי לחם

אופן ההכנה

1.     מוציאים עם כף את בשר הדלורית האפויה ושמים במעבד מזון

2.     מאדים טיפה את הבצל במחבת ומוסיפים אותו למעבד מזון, מוסיפים את הקישוא

3.     טוחנים יחד

4.     מוציאים 3 כפות בהריון מתקדם מהתערובת הטחונה לקערית בצד

5.     מוסיפים לתערובת שנשארה במעבד את בשר העוף ואת התירס וטוחנים יחד

6.     מוסיפים את פירורי הלחם ומערבבים היטב

7.     יוצרים קציצות קטנות ופחוסות

8.     סוגרים את הקציצות משני הצדדים במחבת קרמי עם מעט מאוד שמן זית

9.    מערבבים את תערובת הדלעת ששמרנו בצד עם כוס מים רותחים וטיפונת מלח ושופכים על הקציצות בזהירות את הרוטב ומבשלים יחד על אש קטנה כעשרים דקות