בינות דפי ההיסטוריה שמור למזווה מקום של כבוד. יוסף בנה למצרים מזווה ענק כפי שהמליצו לו הפרות השמנות בחלום, פרות שמנות תמיד נראו לי כדמויות שניתן לסמוך עליהן ולא יכזיבו. עשרות סיפורי חסידים התייחסו למזווה היהודי (או בעיקר לחסרונו... בכל זאת, פולנים). בכל בית איטלקי או צרפתי שמכבד את עצמו יש אחד. מזווה ריק נתפס תמיד כטראומה קשה המעידה על משבר גדול.
גם אצל סבתא שלי היה מזווה, צמוד למטבח בעל דלת ירוקה קצת חורקת. אנחנו השתמשנו במזווה שלה למשחקי המחבואים עם בני הדודים בגלל שהיה חשוך ואפלולי משהו, אולי אפילו טיפה מפחיד... אצל אמא שורר במזווה בלאגן רב שרק היא יודעת להתמצא בו. וגם אצלי לדאבון ליבו של אישי לא מסודרות הצינצנות בשלשות למסדר הרס"ר.
המזווה, בדומה אולי לחדרים סמויים בנפשנו, הוא המקום בו שומרים דברים לימים אחרים, קשים יותר שעוד יבואו. אין ישראלי שלא יודע שימים אחרים וקשים עוד יבואו, שצריך להתכונן, "לשמור ליום קר...". התקווה היא שמתוך המזווה אפשר יהיה לשלוף, כמו קוסם מכובעו, מגוון שפנים, אולי כבושים או משומרים, שכאילו חיכו שם תמיד.
יש משהו קסום במזווה. המזווה של פעם היה חדרון שגרם לך להרגיש שנכנסת לעולם אחר. משהו כמו המעבר לנארניה בספר "האריה המכשפה וארון הבגדים". בדירות תל אביביות מודרניות כבר לא ממש בונים מזווה, אבל אפשר להקצות את אחד מארונות המטבח לטובת הפיכתו למזווה. גם שם יכולים להתרחש מיני קסמים. הכול תלוי במה שיוכנס.
איך בעצם מייצרים את הקסם הזה? כאשר אנו מבשלים בקיץ סיר ענק של רוטב עגבניות אדום ועסיסי מעגבניות טריות שהבאנו מהשוק, מעקרים צנצנות ושומרים במקפיא, אנו מנסים לשמר את טעמן המתקתק וצבען העז של עגבניות הקיץ אשר לבטח יועם בחודשים הבאים. אבל הקסם הוא להכניס לצנצנת גם חמימות משפחתית שהרגשנו, ימי חופש או מפגשים עם חברים בחוף הים.
כאשר אנו מכינים ציר בקר איכותי, אמיתי, מרוכז שהתבשל שעות עם מיטב עשבי התבלין, יין ושורשים, מחלקים אותו למנות קטנות ומקפיאים. אנחנו שומרים את טעמיו העמוקים והמורכבים שישמשו לנו לתבשילים העתידיים אך אנו שומרים גם את קסמי הפנאי, אורך הרוח, הרוגע או היכולת לשמור מצבים על "אש קטנה".
כבישת פלפלים קלויים ששוחררו מקליפתם ושימורם בחברתו הנעימה של שמן זית ושומים תציל אותנו כשיבואו האורחים ונהיה לא מוכנים וזה קסם בפני עצמו אך היא משמרת גם קמצוץ חברות, יכולת להתקלף מהשכבות, ואולי מעט עוקצנות.
מלפפונים חמוצים הם כמובן must בכל מזווה. אודה בפניכם שלאחרונה התמכרתי קשות למלפפונים במלח של הירקנים בכיכר מסריק (נאמר לי שאמא של בעלי המקום מכינה אותם באופן אישי). יש בהם היכולת להתרכך ולשמור על פריכות בו זמנית וזו כידוע תכונה שלא ניתן להמעיט בערכה.
יש המבשלים פירות קיץ והופכים אותם לקומפוט או ריבה, סבתא למשל היתה שומרת במזווה את ריבת התות המופלאה שלה עם חלקי התותים השלמים. הריבה היתה מחכה מחנוכה עד לפסח, אז היתה נמרחת כבמטה קסם על המצות והופכת אותן מדיקט תפל לאוסף פירורי אושר. האם הקסם בשימורם של פירות ובישולם בסוכר אינו סוג של קסם לשימור מתיקות לימים קרים או מרים?
קסמו של המזווה מושך למלא עוד ועוד את המדפים, לשמר עוד ועוד חוויות מיוחדות שלא ניתן לצלם ולהכניס לאלבום. המזווה האפלולי והקריר מזמין, לעיתים, להתחבא בו קצת מהיום יום בלי שימצאו אותנו.
אולי יותר מכל אנו מנסים לשמור במזווה איזה קסם מיוחד של תחושת מוכנות לעתיד. הטריק הוא לדעת איך לשלוף את הצנצנת הנכונה בזמן הנכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה