השעה 22:00, היבהוב של הטלפון השקט
בחדרה של הקטנה הנאבקת בשינה. חברתי מ' על הקו.
"עוד 5 דקות אתקשר" סימסתי
לה, הקטנה התבלבלה. היא חושבת שהיא עולה לכיתה יב', הולכת לישון בעשר וקמה בעשר
בבוקר. אובדן השגרה של קצה הקיץ משפיע גם עליה.
רבע שעה אחר כך כשהקטנה מצצה את אצבעה
כל הדרך חזרה לפעוטון ונכנעה לשנת התינוקת המתוקה ורפוית האיברים שלה, התקשרתי
חזרה.
"עזבי זה ממש לא דחוף, נדבר כבר
מחר" אמרה מ'.
"אוקיי, אז רק אאחל לכן בהצלחה
בכניסה לגן מחר!"
"כן אני מאוד מתרגשת" השיבה
מ'
"את יודעת מה? אולי בכל זאת אתייעץ
בך בראשי פרקים"
"בכיף", אמרתי לה תוך כדי
גילגול הקציצות הלילי הקבוע שלי. זו שעת מטבח, שם אני הכי מחודדת.
"את זוכרת שג' נולדה? (ג' = ביתה
בת ה- 9 חודשים, ילדה מתוקה, סקרנית, חברותית, פעלתנית להפליא ומלאת חיוך) כמה היה
לי קשה בהנקה?" "כן, עניתי, בטח זוכרת. דיברנו אז וחלקנו חוויות של
אמהות בתחילת הדרך". "זוכרת איך התגייסתי כולי למלחמה על ההנקה ועשיתי
כל מה שיכולתי כדי להצליח?" "בטח, ובאמת הצלחת, מעל ומעבר למשוער חייכתי
אליה דרך הטלפון. ג' היא מצטיינת ההנקה של השנה לא?, מלכת האחוזונים של טיפת חלב..."
"כן זה באמת הצליח ועכשיו היא גם
אוכלת יפה אוכל מוצק, ממש כרישת קציצות" ענתה מ' וטיפות של גאווה אמהית שלה
תיבלו את הקציצות שלי שבדיוק החלו לשחות בתוך הרוטב המסמיך בסיר הגדול.
"אז את שומעת, המשיכה, בחודש
האחרון היא עושה לנו בלאגנים בלילה, אני פשוט גמורה. בסופ"ש כבר ממש נהייתי
חולה לא הצלחתי לקום להניק ועכשיו פתאום, בבת אחת, נגמר לי החלב לגמרי. ממש אין
כלום. תכננתי להניק עד גיל שנה, ובטח עכשיו עם הכניסה לגן וכל המחלות שמחכות לה
אני ממש לא יודעת מה לעשות. מה דעתך, את חושבת שכדאי להלחם שוב על העניין, להחזיר
את ההנקה?"
"אני לא יועצת הנקה, הזכרתי
לה"
"בדיוק בגלל זה אני מתייעצת
בך"...
אחרי שסיימנו את השיחה חשבתי עוד על מ' ותהיתי
מה המשמעות של החלב שהפסיק פתאום. מה מנסה הגוף שלה לומר לה? לאילו סימנים היא
צריכה להקשיב? מה מנסה המודעות הסומאטית (תכונה הממוקמת בקורטקס הסנסורי של המח האחראית
על החיבור בין הקוגניציה, הרגש והגוף) שלה לשדר לה?
תחילת הדרך לאימהות היא אתגר לא פשוט
עבור נשים רבות. הויתורים הנדרשים, התלות הטוטאלית, אבדן חלק מהעצמי. אני חושבת
שככל שהאישה דעתנית יותר ומעורבת בעשיה מגוונת בחייה, המעבר קשה יותר. יתכן שהמלחמה
של מ' על ההנקה בתחילת הדרך היתה המלחמה על האמהות שלה? על היכולת להיכנס לתפקיד
העצום הזה בכל הרמות? הראשונה בהן היא הרמה הפיזית. שכן אין התגלמות קונקרטית יותר
של האמהות מההנקה. כחלק מההבניה התרבותית שבתוכה אנו חיות, ההנקה מנכיחה את
האמהות, מזקקת אותה ונותנת לכל התחושות חסרות השם, מימד קונקרטי. ביכולת לספק מתוך
גופך הזנה מושלמת לתינוק יש משהו כמעט אלכימי. ההנקה, מהווה צומת מורכב כל כך עבור נשים רבות ונקשרים אליה
רגשות כמאיים (המנוצלים לעיתים קרובות על ידי אנשי שיווק או "אנשי
מקצוע" מתחום הבריאות).
מזון והכנתו הם מרכיב רב עוצמה ביכולת
האנושית ליצור קשר. התינוק, שנתפס בעינינו כיצור חסר ישע ושברירי, יודע ללחוץ על
הכפתורים הנכונים שייצרו אצל אימו המניקה (ורק אצלה) מחויבות טוטאלית כלפיו. אם
היא מניקה על פי דרישה, היא חייבת להימצא בקרבתו והקירבה הפיזית הזו בכל שעות היום
והלילה מכניסה את שניהם לתוך "בועת חלב" משותפת שקל מאוד להתמכר אליה
(העניין הזה מעורר אצלי מחשבות לגבי מערכת היחסים שיוצרים תינוקות שאינם יונקים.
אולי הם לומדים ליצור יותר קשרים? אולי הם יודעים איך לעודד מחויבות כלפיהם
מגורמים נוספים?).
המעבר לאכילת מזון מוצק, המעוררת גם היא
מגוון קשיים ואתגרים במשפחות רבות, היא אחד הצעדים הראשונים והמשמעותיים שהתינוק
עושה לפיתוח עצמי נפרד ובניית קשר עם אחרים משמעותיים סביבו.
האם זה מקרי שדווקא עכשיו, כשהאימהות של
מ' צריכה להתקדם עוד צעד קדימה, לקראת הכניסה של ג' לגן הפסיק הגוף שלה לייצר חלב?
יתכן מאוד שזה מקרי, תולדה של תשישות או וירוס/ מחלה.
אבל אולי (ויתכן שאני חוטאת בפרשנות יתר
אבל, I just cant help it) המעגל הרגשי פזיולוגי של מ' מנסה להגיד לה שהיא
בסדר. שהיא כבר אמא. שהיא עושה עבודה טובה, שאין צורך במלחמה על הכניסה לתפקיד.
שהרצון שלה לפרום טיפה את ג' וגם את עצמה מהתלות הטוטאלית כדי לאפשר לג' להשתלב בגן
ולעצמה להשתלב חזרה בעולם שמחוץ לבועת האמהות, זה בדיוק מה שהיא צריכה. רק שלנוכח
הציפיות החברתיות או ההמלצות של ארגוני הבריאות קשה, כל כך קשה להודות בכך אפילו
בפני עצמה. רק איתות גופני דרמטי יוכל לסייע. אולי זה הזמן הנכון להקשיב לו?
מ' יקרה, שימרי את כוחותייך למלחמות
אחרות שעוד יבואו. קחי נשימה עמוקה, שחררי פפפפפוווווווו...
שתהיה לכולנו שנת לימודים טובה.
