הקטנה יושבת על השטיח, מסדרת את הדובים סביבה, מחלקת להם צלחות ומכינה כדורים קטנים מבצק צבעוני. "קח חמודי" היא מגישה את הצלחת המלאה לדב סמי, "תאכל, זה מאוד בריא".
עכשיו אתם ודאי סופקים כפותיכם בנחת והישתאות: איזו ילדה נבונה ומחונכת, מגישה אוכל בריא לבובים, באמת כל הכבוד...
אני, נחרדתי ממש! רק לא בריא, רק אל תגידי להם לאכול בריא. מאיפה היא הביאה את זה?????
מחקרים רבים בתחום התזונה מראים כי אנשים (הן ילדים והן מבוגרים) נרתעים מאכילת מזון שהוגדר "בריא". "בריא" נקשר ללא טעים, תפל, לא נחשק.
למרות כל הנסיונות של מדעני התזונה ושל אנשי החינוך, החל מגיל הגן, להקנות הרגלי תזונה בריאים ולחנך לאכילה בריאה, עדיין אוכל בריא לא מצליח להתחבר לאנשים כנחמה אמיתית כתזונה טעימה באמת, אלא, מקסימום כפשרה דיאטטית שמצליחים לשמור עליה. מחקרים אין ספור הראו קשר חלש בין ידע אודות מזון "בריא" לבין הרצון או ההתמדה בצריכתו.
אולי הגיע הזמן לחשיבה אחרת? אולי "החינוך לבריאות" הוא חינוך שגוי? איך נוכל להסביר את הפער בין ההשקעה ההולכת וגדלה בחינוך "לאכילה בריאה", לעליה המתמדת בבעיות המשקל (בשני הקצוות) והסוכרת?
בפוסט קודם תיארתי מנגנון השרדותי מולד המצוי בקורטקס הסנסורי של המח המכונה "שובע סנסורי ספציפי". המנגנון הזה (אם מצליחים לא להפריע לו) משגר אותות מהמח אודות צרכיו השונים של הגוף במזונות שונים ומתרגם אותם לשדר חושי. שדר חושי זה יגרום לרעב ספציפי לצבעים מסויימים, טמפרטורה מסויימת, טעם מסויים וריח מסויים. אם נצליח להקשיב לסימנים הללו המשקפים את הצרכים של גופינו, רגשיים ופיזיולוגיים במשולב, נאכל אכילה שהיא אינטואיטיבית. כלומר אכילה בה אנו מרשים לעצמינו לאכול, ללא תנאי, מתי
שאנחנו חשים רעב ואיזה מזון בו אנו חושקים. אכילה המסתמכת על סימנים גופניים פנימיים של רעב
ושובע על מנת להחליט מתי וכמה לאכול. אכילה המשקפת התנגדות מוחלטת להגבלות אכילה או ניסיון לשלוט בדיאטה מתוך הבנה ואמון מלא ביכולתו של הגוף לבחור מה בריא עבורו ומה יתן סיפוק לצרכיו המשתנים.
כאשר מלמדים ילדים שאוכל מסויים הוא בריא וכדאי לאכול אותו כי הוא כזה (קורה בעיקר כשמנסים לשכנע ילדים לאכול ירקות ופירות) משנים את האכילה של הילד מאכילה אינטואיטיבית הנותנת מקום לקשב הטבעי שלו אודות צרכי גופו לאכילה שהיא קוגניטיבית. אכילה קוגניטיבית מותירה את הילד (ואחר כך את המבוגר) חשוף למגוון תיאוריות שילמדו אותו במסגרות החינוך השונות אודות מה נכון ומה בריא לאכול. ההחלטות אודות מה ילמד הילד שלנו בגן או בבית הספר הן החלטות המושפעות מטרנדים בריאותיים בני חלוף, שיקולים פוליטיים ולוביים כלכליים חזקים ודורסניים.
ד. וויניקוט, אבי תיאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה המודרנית תיאר איך תגובות הוריות מסויימות כופות את ראיית העולם ההורית על הילד, בלי יכולת להקשיב לצרכיו האמיתיים ומנטרלות את העצמי האותנטי שלו. תגובות אלה מייצרות אצל הילד "עצמי שקרי", מזויף. עידוד הילד לדקלם משפטים אודות מזון בריא מהגן או מבית הספר מעודדת בדיוק את העצמי השקרי הזה. העצמי המזוייף הזה יכול להיות מרצה ומתחבב או לחילופין מרדן ומעצבן. בגילאים צעירים מאוד הילד יראה שמתלהבים מהסיסמאות הבריאותיות שלו, מוחאים להן כפיים והוא ימשיך לדקלם אותן על מנת לרצות אותנו ולזכות באהבתינו. בגיל מאוחר יותר הוא יתעמת עימנו, ימרוד ואנו נקבל ילד שמדיר מצלחתו את כל מה שהוגדר כבריא על ידי סביבתו, מוכן לאכול רק פסטה בלי רוטב ושניצל תירס.
לא אשאיר אתכם בלי מתכון....
במקום לעודד אצל הילד "אכילה בריאה" אני מזמינה אתכם לנסות ולעודד אצלו אכילה קשובה לעצמו. אם אתם ממש חייבים לחוות דעתכם על אוכל מסויים, התייחסו לטעם שלו, לצבע, לניחוחות העולים ממנו, לתחושה שהוא מעניק כשאוכלים אותו, למרקם שהוא מייצר בחלל הפה, להיותו "קראנצ'י" או נימוח, חמים או מרענן...
וגר שוקולד עם מלפפון
עוגיה עם קטניות בצלחת
וברוקולי ויוגורט ותופינים יחדיו
ונער קטון טועם אותם....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה