"הבת שלי חולה, כנראה דלקת גרון" כתבה לי ס' המטופלת שלי בהודעה
חפוזה לנייד.
הצטערתי שלא תבוא, אני אוהבת את ס'.
היא אישה חכמה ומלאת תשוקה לאוכל ובכלל.
הקטנה ביקשה ניוקי לפני כמה ימים,
היא ממש אוהבת ניוקי. לא, לא את אלה הקנויים, תודה! ניוקי של הבית.
מי זה הבית? בואו נקרא לילד (או
לילדה) בשמם- ניוקי של אמא.
אבל אמא לא מספיקה. ניוקי זה
פרוייקט, זה המון עבודה, זו התקצ'קצ'ות, זה פעצ'קרעיי זה דביק ומלכלך והמון כלים
לשטוף.
הקטנה אמנם קטנה, אבל שועלה ואני
חושדת שבתוך תוכה זו בדיוק הסיבה שהיא כל כך אוהבת ניוקי.
כי צריך לחשוב מראש ולהתכונן עם
תפוחי האדמה הנכונים
כי צריך לבשל בדרך מאוד מסויימת
ולייבש היטב
כי צריך למעוך ולהשקיע המון כוחות
כדי שיצא חלק חלק
כי צריך להוסיף קמח רק כמה שלוקח
בעדינות, מחשבה, רגש אפילו לא טיפה יותר מידי
כי צריך לגלגל אותם אחד אחד באצבעות
שכל אחד מהם יקבל דיגדוג קטן
כי תמיד יש כמה רגעים של חרדה כשהם
קופצים לסיר המים הרותחים שלא יתפרקו (עדיין לא פיתחתי עמידות לענין הזה)
כי זה ממש מרגש לראות אותם צפים כמו
עננים שמנמנים ולדוג אותם. לנשום לרווחה- הצליח!
כי היא רוצה את תחושת ההשקעה, את מה
שלא בא בקלות, את הצורך לפנות זמן גם כשאין, את הירידה לפרטים.
זה בדיוק מה שהיא רוצה לאכול!
אבא יכין את הרוטב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה